קבוצת חוקרים יפנית טענו בגליון האחרון שיצא (אפריל 17) של מגזין "Science" שהחוזק והעוצמה של קשר בין כלבים לבני אדם, כמו זה שבין אמא לתינוק, הוא חלק מ"לולאה חיובית המבוססת אוקסיטוסין והיא מווסתת על ידי נעיצת מבטים, מה שיכול היה לתמוך באבולוציה המשותפת של הקשר האנושי-כלבי על ידי מצבים דומים של תקשורת הקשרות חברתית"
צפייה בזאבים בשבי אשר לא מחליפים מבטים על בני אדם, החוקרים הציעו שצורה זו של תקשורת הגיחה מתהליך הביות של כלבים ועזרה לעצב את הקשר של בני אדם וכלבים, אשר מסתמך בעיקר על קשר עין כדי לקבל מסרים רגשיים והתנהגותיים. דיווחי עיתונות על המחקר מדגישים שכלבים המביטים בעיניים של בן אדם מציתים רגש אהבה אשר משודר אליהם בחזרה על ידינו. ההחלפה של מבטים אוהבים משחררת מנה של אוקסיטוסין, אשר נקרא לפעמים "הורמון האושר", גם בבני אדם וגם בכלבים.
אוקסיטוסין הוא נוירופפטיד, חלקיק דמוי חלבון אשר אחראי על הקשר בין הנוירונים. האזור פעולה העיקרי שלו כך נראה הוא האמיגדלה, היכן שמאמינים שהוא אחראי על שליטה בפחד, לחץ, יצירת קשרים, אהבה, אמפטיה וההקשרות שלנו והקבלה אחד של השני. זה בדרך כלל קורה עם שילוב של נוירוטרנסמיטרים אחרים, אבל בגלל היוצאות דופן שלו בנושאים חברתיים ורגשיים, אוקסיטוסין נהיה הכוכב הראשי של חוקרי מוח ומפתחי תרופות.
מי לא ירצה יותר אהבה ופחות פחד ולחץ? אם כלבים "הבינו" איך לשחרר את ההורמון אצלינו כדי להכנס לקהילה שלנו, זה בוודאי יחשב כאחד המקרים הקשים והנועזים של אהבה נכזבת – בהתחשב באיך רוב הכלבים בעולם.
בעקרון, החוקרים בצעו של ניסויים, בכל אחד נכללו 60 כלבים והאנשים שלהם, להם קראו "הבעלים" – אשר נחלקו לקבוצות של "נועצי מבטים ארוכים (8) וקצרים (22) במבחן הראשון ו9 ו21 במבחן השני. הכלבים היו בעיקר מגזעים מערביים – גולדן רטריבר, לברדור רטריבר, פודל וכדומה. הניסוי הראשון כלל גם 11 זאבים אשר, בזמן המחקר, חיו במקלטים לזאבים, אבל רק 5 תרמו לתוצאות כי לא ניתן היה לאסוף דוגמיות שתן מהאחרים. "נעיצת מבט" למטרת המחקר, משמעו התסכלות בעיניים של האחר, עם "ארוך" ו"קצר" כתאורים למשך – 90 שניות בערך לארוך ו60 או פחות לקצר.
התוצאות של 2 הניסויים הראו שרמות אוקסיטוסין בדגימות שתן עלו אצל בני אדם בצד הנועצי מבטים הארוכים. יותר מכך, הרמות עלו גם בכלבים, אבל רק אצל אלה הנעצו מבטים ארוכים. זאבים לא הראו שום עניין בנעיצת עיניים בחבריהם האנושיים.
מיהו נגסוואה מאוניברסיטת ג'אקי, כתב בשם הקבוצה, שבגלל שהזאבים לא החליפו מבטים עם חבריהם האנושיים "הלולאת אוקסיטוסין החיובית הזו" מייצגת משהו שכלבים וזאבים לא חולקים ביניהם והיה חייב להגיח דרך תהליך הביות, כשכלבים עתיקים היו צריכים "להצעיר עצמם" כדי לזכות באהבת האדם. בוא נקרא לזה ביות-עצמי על ידי נאוטוניה, אשר כאן נקראת פאדומורפיזם, לבושה בגלימה של נוירופפטידים.
בני אדם לא יכולים לעמוד בפני גורים, אומרת החכמה המצויה – עד שרואים אדם שמטביע או נוטש המלטה לא רצויה.
כדי לבסס את הטיעון, החוקרים הריצו ניסוי שני עם 30 כלבים, אשר להם ריססו אוקסיטוסין לאף של חצי מהכלבים, כדי לראות האם זה יוביל אותם להגביר את זמן נעיצת המבט בחבריהם האנושיים.
בהחלט, הזמן שבו כלבות נעצו עיניים התגבר, יחד עם רמות האוקסיטוסין בבני האדם. (החוקרים הניחו שרק הנקבות נעצו עיניים כי הזכרים היו עסוקים בלהסתכל על 2 אנשים זרים שהוצבו בחדר הניסוי, כדי לתקוף אותם אם צריך). עדיין, התוצאות, אומר נאגאסוואה, מחזקים את הטיעון. בוודאי זה חלק מהסיבות להצלחות של טיפול בעזרת כלבים או כלבנות טיפולית
